גביר אחד בא לראש הישיבה בעיר הסמוכה וביקש ממנו למצוא לביתו את הבחור הכי מוכשר בישיבה.
ראש הישיבה הצביע לו על בחור פיקח, והגביר, כיאה לאיש שמחזיק מעצמו, ביקר מרה"י רשות לבחון את הבחור.
קרא ראש הישיבה לבחור והגביר שאלו:
במשנה בשבת בפרק "במה מדליקין" יש רשימה באיזה שמנים אסור להדליק, ואז כתוב "ולא בשעווה ולא בשמן קיק... ולא בחלב נחום"
ובכן, תסביר לי מה הבעיה ב"חלב נחום"?
(הסבר: לאחר המילה "חלב" יש כמובן נקודה, ואז המשנה ממשיכה "נחום המדי אומר..." אבל הגביר קרא את זה ברצף וחשב שיש דבר כזה "חלב נחום")
הבחור הפיקח, שראה מיד שיש לו עסק עם עם הארץ גמור, התחכם ואמר:
או, זה סיפור ממש ממש ישן. כשבני ישראל יצאו ממצרים, היה שם יהודי אחד שקראו לו נחום, והיה לו מפעל גדול לנרות.
במכת חושך הוא עשה אחלה קופה, כי כל המצרים קנו ממנו נרות, וכשה' ציווה את ישראל לצאת ממצרים, אותו נחום סרב לוותר על הפרנסה ולצאת עם כולם, ועל זה כתוב "ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם" כלומר נחום לא יצא.
ועל זה ה' הענישו לדורות וגזר שלא ישתמשו בחלב שיוצא מהנרות שלו להדקת נרות שבת.
